Size / / /

.This story was originally published on the Israeli SFF Society website

נור נזכרה בבית אחד משיר של תירוש, מהספר היחיד שהוא פרסם, שנתיים לפני סוף המאה העשרים: "הבוקר עולה; עוד תחנת רכבת. השמיים בכחול כהה ופנסי הרחוב דולקים; אנשים, כמו תיבות טבועות של אוצרות עתיקים, יושבים במצולותיהם. מוקדם מדי להתחיל בפעולות חילוץ: לשעה קלה, לפני שהשמש תזרח, אנחנו לבד." היא לא אהבה את הדימוי, לא מצאה בו את המקוריות הדרושה כדי להפוך את השיר למשהו מעבר למשני, אבל עדיין... היא חשבה עליו עכשיו, מכיוון שבדרכו שלו, תירוש תפש, בשיר, מהות מסוימת של מסע.

לתחנה היה שם רשמי בו לא נעשה שימוש; עבור תושבי העיר, לפחות, היה לה רק שם אחד, שילוב שגרם למעטים שהגנו על השפה בחירוף נפש להתמרמר בכל פעם מחדש: דמשק-סטנרל. בכיפה השקופה של התחנה נראו שמיים כמעט סגולים, ומיזוג האויר הקר הצביע על ציפיות לעוד יום חמסין. נור חשבה שהיא תשמח לא להיות בעיר בזמן השרב, אבל עכשיו, לפני העליה לרכבת, כרטיס בידה ומזוודה קטנה, ידידותית הולכת בעקבותיה בדבקות, היא כבר לא ידעה איך להרגיש.

אפילו בשעת בוקר מוקדמת היו אנשים בתחנת הרכבת, ומעט חנויות פתוחות. נור קנתה את גליון הבוקר של איקטיסדריה ואז, בדרך לרציף, גילתה סניף קטן של סטימצקי שנראה כאילו הוא מעולם לא נסגר. היא קראה פעם שאחד הסניפים  הראשונים של סטימצקי היה בדמשק, בשנים המוקדמות של המאה העשרים – עובדה מענינת אך חסרת ערך ממשי, אחת מהרבות שהיא אספה באוניברסיטה.

בכל זאת, משהו בקישור ההיסטורי משך אותה, ובהחלטה של רגע היא נכנסה לחנות.

שלא כמו חנויות הספרים הגדולות במרכז העיר, זו היתה למעשה כוך בקיר, אפלולי בדרכן של חנויות של ספרים משומשים ובעל אותו ניחוח עבש מעט באויר. מוכר שלא נראה כבן יותר משמונה עשרה נמנם מאחורי שולחן, ומלבדו היתה החנות ריקה מקונים. נור הלכה הישר אל מדף השירה. הספרים, כשעברה עליהם, נראו לא משומשים אבל ישנים, כאילו הם ישבו על המדפים במשך זמן ממושך בלא קונים או קוראים. אבל רוב השירה היתה מודרנית, שירה-של-אחרי, ונור מעולם לא הצליחה להתרגש משירה עברית מודרנית. שירה של סוף המאה העשרים, של ה-Fin De Siecle, היתה תחום הענין שלה, ובתוכו עבודת המחקר שלה התמקדה באותו משורר אלמוני, ליאור תירוש, שאת ספרו היחיד, רשימות מאלֹהים, היא מצאה במקרה בשוק הפשפשים ומאז לא ראתה עוד עותק. אילו רק יכלה להשתמש במאגר המידע של הספריה העברית בירושלים... אבל כמובן, השואה הקטנה מנעה זאת לפני שנים.

היא יצאה מהחנות משוללת ספר, והלכה לרציף שמונה-עשרה, המסוף לחיפה. הרכבת היתה כדור כסוף מרובה-עיניים. חלונות אפלים דמו לה למשקפי שמש. היא מצאה את הקרון שלה – שתיים – ועלתה לרכבת.

בשעה מוקדמת זו מספר הנוסעים לחיפה היה נמוך. נור התיישבה במושב ליד החלון וחיכתה לתחילת מסעה.

המזוודה עלתה לרכבת בעקבותיה ועכשיו חיכתה בנימוס לרגליה; נור סימנה לה להתקרב והוציאה ממנה את הספר שגרם לה לנסוע לעיר זו, בה לא ביקרה מעולם, הספר שאיש מלבדה לא הכיר, או כך נדמה היה לה בימים שעברו מאז מצאה אותו, בהם עמלה על חיבור עבודת התואר שלה, "חזון השואה הקטנה בעבודתו של ליאור תירוש".

שאריות מאלֹהים. הכותרת, יומרנית ככל שהיתה, נדמתה לה לסממן של נעורים, כותרת בוסר לספרו של משורר צעיר, אבל אחד שידע את ערכו ואף טרח להצהיר זאת בשם ספרו. נור מצאה אותו באיסמעיל אמפוריום, חנות ספרים ישנים ליד האוניברסיטה. ספרון צנום בכריכה קשה, והתאריך, בספרות רומיות, יומרני כמו הכותרת, היה  MCMXCVIII. שם המשורר לא היה מוכר לה, וציון השנה – האם היתה זו באמת מהדורה ראשונה, ספר שירה מלפני השואה הקטנה? – גרם לה לרעוד, ולהתמקח כמעט בזעם עם מוכר הספרים. איסמעיל, בסופו של דבר, כמעט ונתן לה את הספר במתנה – "מי קונה שירה עברית, מי? רק החבורה שלכם באוניברסיטה, ולכם ממילא אף פעם אין כסף" – ונור לקחה אותו לחדרה הקטן בבניני האוניברסיטה והחלה לקרוא את השירים.

היה שם מגוון. רבים מהשירים היוו מעין יומן מסע, עם חתימות מאירופה ואפריקה. תירוש טייל הרבה בזמן כתיבת השירים, וכתב על המקומות בהם היה. ביניהם היו מעט שירי אהבה, וכמה עבודות סוראליסטיות יותר. שיריו של משורר צעיר; הוא לא היה עמיחי או פגיס, אבל היתה בו הבטחה.

מביניהם היא נמשכה בחזרה מדי פעם אל זה שהיה, אולי, הטפשי שבהם, "אלֹהים הקטן", אשר למרות זאת שילב יפה עבורה שניים מהנושאים שהעסיקו את תירוש בכל שיריו:

בשמים נכתבה התחזית באצבע מורטבת רוק

ברדיו נשבו הרוחות מתחנה לתחנה

אלֹהים הקטן ישב על סלע ודג דגים צהובים.

החזאי אמר שצפוי שרב

אלהים הקטן התפשט מבגדיו

קפץ למים, בין הדגים הצהובים שחה,

הפין הקטן שלו מפלח בלי התנגדות את שכבות המים.

הים רקד לצלילי השקיעה

הרוחות נרגעו, הלכו הביתה לישון

אולי לראות סרט

אלֹהים הקטן נשאר לבד במים

מאושר בין הדגים הצהובים

עוד מעט אולי יצא

יפתח ראות יצמיח ידיים

יזדקף, אולי אפילו

יתלבש.

השיר הראה את העיסוק המתמשך של תירוש בקיומו של אלהים, את המאבק בין הדת לבין המדע בו נראה כי הוא האמין. השילוב בין אלהים לתורת ההתפתחות בשיר ששאב מנונסנס אנגלי למטרותיו היה אמנם קטן בחשיבותו, אך מעניין.

בשיר אחר הוא כתב: "אלהים הוא מורה במלאוי / בקושי סיים בית ספר תיכון / הוא לא יודע מהן ויברציות, או / מי הוא ניל ארמסטרונג אבל יודע מתי / להעניש ומתי לשבח."

היא...

הדלתות נסגרו בנשיפת אויר, המזוודה נסוגה לעבר רגליה של נור והתחבאה מאחוריהן, והרכבת יצאה לדרכה, חולפת דרך הכיפה השקופה של דמשק-סנטרל, פניה לעבר הים הרחוק. נור הניחה את הספר על ברכיה וצפתה ברחובות דמשק מתעוררים. בנייני משרדים הסתירו את השמש. הרחובות החלו להתמלא באנשים. היא חשה מתח עולה בה, חוסר רצון לעזוב את עירה. נור לא אהבה לטייל; היא אהבה לקרוא. ואולי, היא חשבה, חוזרת לנושא שהעסיק אותה בחודשים האחרונים, אולי בגלל זה היא אהבה את תירוש: הוא טייל, היא חשה, למענה.

יותר מכל עניינו את נור השירים הפוליטיים במובהק. למרות מספרם הקטן היה בהם כוח, מין שילוב של תשוקה ושל כעס, מצד אחד רצון להתערב, ומנגד נדמה היה לה שהמשורר רצה לעמוד בידיים שלובות ולהגיד "לא משחקים", דימוי שגרם לה לחייך. בין שיריו השקטים יותר היה "אני, יונתן":

בשודיה, הסכסוך היהודי-ערבי מצטמצם למרובע הטלויזיה.

בשודיה קר, אחרוני הויקינגים הִגרו לואלהלה לפני שנים רבות.

בשודיה קר ושקט.

מגדלנה מגלגלת על הלשון את המלים הזרות:

"שלום, "בית", "הכותל המערבי"

בחוץ השלג יורד, אדיש.

צאצאי הויקינגים לא רוצים להלחם.

גם אני לא.

מפה הכל נראה במטושטש,

כמו חלום,

(כמו סרט אלים בוידאו,

כמו אגדה מקורית של האחים גרים).

קר ושקט ושליו,

ואני מתעייף ממטפורות,

עייף ממוות.

הויקינגים לא יצאו לכבוש ארצות חדשות.

כבר לא.

מגדלנה חסרת מנוחה.

היא רוצה לצאת, לשתות, לרקוד.

אני, צאצא אבשלום ודוד,

עדין שומע את קריאות המלך לקרב,

את זעקות בנו באלה.

ובמרחק, את יונתן

המחפש אהבה

אך יצא פעם אחר פעם

לבקש את מותו בשדה הקרב.

נור פשטה את רגליה ושקעה עמוק יותר לתוך ספרה. מפה הכל נראה במטושטש, כתב תירוש, ולמרות שנור היתה מעדיפה את השיר בלי השורות שבאו לאחר מכן, הדימויים המאולצים של סרט ואגדה, הלשון הברורה והמטפורה הסופית משכו אותה בפשטותן. היא היתה מסוגלת לכתוב את התזה שלה על השירים הללו ללא כל בעיה, אבל היה זה מחזור השירים שחתם את הספר, על הערותיו המוצפנות ורמזיו לגבי העתיד, שקרא לה לבסוף ממעמקי העבר וגרם לה לשבת ברכבת הריקה בשעת בוקר מוקדמת זו, בדרכה לאל-חיפה הרחוקה.

נור פתחה את הספר בעמוד שבעים ואחד והחלה לקרוא את אותו שיר אחרון מוזר...

#

תירוש כתב פעם מחזור של שירי האיקו על מסעו באירופה. "הים התיכון מנפנף/לשלום בזעף/לאחר חודשיים של פרידה," היא זכרה (תירוש לא הקפיד על המשקל לצערה, והשירים לא היו באמת האיקו), והביטה דרך החלון: הים התיכון נראה שליו ומזמין, הבהק אור במרחק היה ודאי כיפת הזהב העצומה של המקדש הבהאי, וההרים הירוקים היו מן הסתם יערות הכרמל. היא הצמידה את פניה לחלון וצפתה מרותקת בעיר המתקרבת. מעבר לברק האור הבהאי היא החלה לזהות בנינים, ואז עברה הרכבת בקריית דת ופתאום העולם נמלא מסגדים ובתי כנסת וכנסיות. אמנם בכל עיר היה רובע שכזה, אך בחיפה, שהיו שקראו לה ספק בלעג ספק בחיבה עיר-התחליף, לקריה היתה משמעות מיוחדת, כפולה. נור גדלה בשכונה שרוב תושביה היו עבריים, צאצאי העליה הראשונה לסוריה לאחר השואה הקטנה, ועכשיו, בנסיעה האיטית בין השכונות, ריבוי השלטים שפרסמו ספרים חדשים בעברית הסב לה הנאה בלתי צפויה.

הרכבת האטה ולבסוף עצרה תחת כיפה שונה, ברציף שהכריז על עצמו נמרצות כעל הנתיב הבינלאומי. נור קמה והתמתחה, והמזוודה רצה על פני הקרון בהתרגשות כמו ארנב ששוחרר אל החופש. יחדיו הן ירדו מהרכבת, ונור מצאה את עצמה לפתע מול קהל של אנשים זרים שקראו לעברה בשמות לא שלה.

"נור? נור חוסייני?" אשה בשמלה קיצית התקרבה לעברה, ידה מושטת קדימה. "את נור? מהאוניברסיטה בדמשק?"

"שולמית?"

"נו, אז מי אני אהיה, גולדה מאיר?" האשה קרצה לה ונור צחקה. "נעים מאד לפגוש אותך לבסוף."

"גם אותך. את רעבה? את רוצה לעצור לשתות משהו לפני שאנחנו נוסעות הביתה? אל תדאגי, הכנתי לך את חדר האורחים וערמה שלמה של ספרים שאני רוצה עליהם את חוות דעתך. איך היתה הנסיעה? הבאת עיתונים?"

נור אמרה שלא, היא לא רעבה, שהיא תשמח לנסוע ישר לדירה, שהיא אסירת תודה על האירוח ושהיא תשמח מאד לקרוא את ספרי השירה, שהנסיעה היתה בסדר ושאם שולמית רוצה עיתון היא הביאה איתה עותק של איקטיסדריה אותו היא לא קראה וכבר לא תטרח לקרוא.

בלי לשים לב, תוך כדי שיחה, נור מצאה את עצמה ברשת הסבוכה של הכרמלית, שנעשתה פשוטה בהנחיתה של שולמית, ואז הן כבר לא היו בכרמלית אלא בחוץ, באויר הקריר של ההרים שנור ראתה מהרכבת, ולמרגלותיהן הים התיכון נפרש כמו מפה של עולם אחר.

"ברוכה הבאה לחיפה," אמרה שולמית.

דירתה של שולמית שכנה בקומה השלישית של בית-דירות שנבנה, כך היא אמרה לנור, בשנים האחרונות לפני השואה הקטנה. כאן, בעשותה שימוש בביטוי זה, היא נעצרה והביטה בנור במבט בוחן. "קשה לדור שלי להשתמש במילים האלה, לפחות בפומבי," היא אמרה. "אם תדברי עם אנשים ברחוב תראי שאנחנו כמעט ולא מתייחסים במודע לחורבן. אנשים אומרים 'לפני' או 'אחרי', בלי לציין מה."

נור הנהנה; היא הכירה את התופעה, שהיתה נפוצה גם בשכונה בה גדלה, והיא ידעה מלימודיה באוניברסיטה, בה למדו גם פלסטינאים רבים, שהמנהג היה נפוץ גם אצלם. כמובן, היא חשבה כעת, יושבת על הספה הפרחונית של שולמית עם פניה למרפסת הקטנה ולרוח הנושבת מבחוץ בדרכה מהים התיכון, הבעיה היתה בביטוי עצמו: השואה הקטנה, כאילו לא היתה חשובה מספיק, כואבת מספיק, נחשבת. אנשים לא ידעו איך לקרוא לפצע שצמח בהיסטוריה שלהם, כיצד להגדיר במילים את מה שקרה, ובמקום זאת הכחישו בשתיקתם את קיומו. היו בין היהודים הדתיים כאלה שקראו לאירוע 'החורבן השלישי', והחוקרים האקדמאים עדיין התייחסו אליו כאלה 'השואה הקטנה', אך למרבית האנשים לא היה שם לאירוע שהביא איתו חורבן – אך גם לצמיחתו של פרח חדש ולא צפוי של שלום.

תירוש, שרדף את השלום בין דפי ספרו הצנום בלא הצלחה, התנער מכל הזדהות עם צד זה או אחר; ביקורתו של תירוש, חשבה נור, היתה על היצר האנושי עצמו. "יש מלים שאני לא אוהב," הוא כתב פעם. "בעיקר שיקולים."

שורות נוספות צפו ועלו בראשה. "מה בסך בכל קרה," כתב תירוש בשירו "שלום חבר", שכותרתו עצמה, כך טענה נור בעבודתה, לעגה לפולחן קולקטיבי של אבל, "רצחו את ראש הממשלה / זה לא הרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה;

ואני, לא שייך לילדים הבוכים בכיכר,

יותר לאלה שמעשנים מריחואנה על החוף

במלאוי, אולי

נודדים בטריפ של אסיד

(עברית היא לא שפה שמתאימה לכתיבה

על סמים). אנשים פה מעדיפים טלויזיה,

חדשות ופיגועי טרור.

היא תהתה כיצד זה היה, לגדול בעולם שלפני. לפני. בעולמה שלה, בעולם שאחרי, טלויזיה ופיגועי טרור היו דברים שהשתייכו לזמן אחר, והחדשות  באיקטיסדריה נטו לצד הכלכלי והמדעי לצד חלקים גדולים שהוקדשו לבידור, ואפילו, פה ושם, לספרות. למעשה, עורכת אחת הרשתות, בה פגשה בהשקת ספר כלשהו לפני כחודש, כבר הביעה ענין עקרוני בפרסום התזה. היא סיפרה זאת עכשיו לשולמית, ששבה מהמטבח הקטן נושאת על גבי מגש קנקן לימונדה מלא בנענע, שתי כוסות וצלוחית של עוגיות. "מהחנות," היא אמרה ומזגה לנור כוס מהלימונדה, "אני עוד זוכרת שסבא שלי אפה לנו עוגיות, אבל לא ירשתי את יכולת הבישול שלו, או את העניין."

"אני בטוחה שתהיה לעבודה שלך הרבה קוראים," הוסיפה שולמית. "קראתי את ההעתק של תירוש ששלחת לי וזה נראה מעניין. אמנם קצת אזוטרי לטעמי, אבל מעניין. מה את הולכת לעשות קודם?"

נור לגמה מהמשקה הצונן וחייכה לפתע. היא חיבבה את שולמית כמעט מיד, וחשה הרבה יותר רגועה מאשר בזמן יציאתה מדמשק. "חשבתי להתחיל בספריה הלאומית החדשה, לנסות למצוא משהו בארכיונים שעדין לא עברו מיון וסריקה. ואז במוזיאון הספר, במוזיאון חיפה, במוזיאון הלאומי, לעשות אותו דבר, ואז בחנויות הספרים הישנים – אם יהיה מקום שאפשר למצוא בו משהו חדש של תירוש, או אפילו מידע על האיש עצמו, הוא יהיה כאן."

שולמית הנהנה. "תכנית טובה," היא אמרה. "אני אארגן לך עוד כמה מפגשים – יש אספן אחד של ספרי שירה שאני מכירה שיוכל אולי לעזור, וחשבתי שתוכלי לקפוץ גם מחוץ לעיר, יש את הארכיון בעכו וכל מיני אחרים." חיוך הגדיר את פניה; נור חשבה עליהם כנעימים, והמחשבה העלתה בה חיוך בתשובה.

"תהיה לך הרבה עבודה למצוא משהו," אמרה שולמית.

"אני יודעת," אמרה נור. "אבל חלק מהכיף הוא המרדף."

שולמית הנהנה בהסכמה, והן ישבו בנוחות ושתו לימונדה, ודנו בשירה.

#

בסופו של דבר, לקח לנור פחות משבע שעות למצוא את קצה החוט במבוך, והיא עשתה זאת במקרה, לא בארכיון מאובק אלא ליד שולחן ארוחת הערב.

"הזמנתי כמה אנשים לפגוש אותך," אמרה שולמית. "אני מקווה שזה בסדר? חשבתי שתנוחי קצת, אני אזמין ארוחת ערב מהמסעדה ההודית בפינה, בסך הכל אלה אנשים מעניינים, וכולם ממש רוצים לפגוש אותך."

נור אמרה שמבחינתה זה בסדר גמור, ושהיא תשמח לפגוש את חבריה של שולמית. אחרי מנוחה של שעתיים בחדר האורחים – שאכן הוכן בשבילה בנוחיות והיה מרווח ואוורירי – היא התקלחה, והודתה בפני עצמה שהיא מרגישה מצוין. ספקות הבוקר חלפו ובמקומם נותרה ציפיה מלווה בהרגשת בטחון. בימים הקרובים, היא חשה בוודאות שהפתיעה אותה, היא תפגוש בתירוש: היא חשה שהוא חיכה לה, אי שם בעיר המפותלת שהתפרשה לה למטה.

ראשונה להופיע היתה קרן נבו, כבת ארבעים, יפה, ומרצה באוניברסיטת חיפה על תקופת הרנסנס. היא השתמשה חליפות בעברית ובערבית לבנונית שנור התאמצה להבין. אדוארד עבדאללה – "אבל תקראי לי אדי" – היה רזה וגבוה ונראה טוב בחליפה. הוא עבד במגזר הפרטי של תעשיית החלל ודיבר בהתלהבות על הכריה באסטרואידים. שתי האורחות האחרונות הופיעו ביחד. שירי ומיכל לבנת, טבעות זהות על אצבעותיהן, אוחזות ידיים, מיכל מסבירה בחיוך נבוך שזה עתה שבו מירח הדבש שלהן בטורקיה. שירי, הסתבר, היתה משוררת צעירה שעבדה בשילוב של פסלות אור ושירה שבעל פה; ואילו מיכל, השקטה מבין השתיים, היתה מנהלת פרויקטים עבור חברת תוכנה בינונית בתל אביב.

קרן התנדבה ללכת עם שולמית להביא את האוכל, ונור נשארה לשוחח עם אדי, שירי ומיכל.

"אז על מה העבודה שלך?" שאלה שירי. "שולמית היתה די מסתורית כששאלתי אותה. היא לא נידבה יותר מדי פרטים." היא הביטה בנור בציפיה, ונור חשה מבוכה פתאומית. היא לא דיברה הרבה על עבודתו של תירוש ועכשיו, עם קהל של ישראלים מאזינים, לא ידעה מה להגיד. היא הסבירה על מציאת הספר, על הענין שלה בשנים שבאו לפני. על שיריו הפוליטיים של תירוש, וגם על שיריו האחרים, שירי האהבה המעטים ומסע הטיולים שנקרא כמו יומן לירי. היא גילתה בעצמה בטחון תוך כדי דיבור, התלהבות לנושא שמעולם לא עזבה אותה. היא כמעט ולא שמה לב למעבר הזמן, והופתעה כאשר שולמית וקרן שבו עמוסות במזון.

"סיפרת להם על 'שיר אל עצמי'?" שאלה שולמית. "תספרי, תספרי. זה מרתק." תוך כדי דיבור היא ערכה את השולחן ופרשה עליו צלחות עמוסות באוכל.

'זה לא שם שיר של וולט וויטמן?" אמרה שירי.

שולמית נדה בראשה בהסכמה. "כן כן, תירוש הזה אהב לצטט. כל השיר הוא מין נסיון לשכתב את וויטמן לעברית. לדעתי," היא הוסיפה והביטה בנור, שצחקה ואמרה שהיא צודקת, תירוש הושפע מאד מוויטמן בשיר, אבל הוא שילב בו מספר גדול יותר של התיחסויות לעבודות אחרות מאשר בכל שיריו האחרים. "למשל," היא אמרה, "ההגדה, התנ"ך, ומשוררים עבריים אחרים מאותה תקופה, כמו יהודה עמיחי וחנה סנש."

"על מה השיר?" שאל אדי, על פניו הבעה מוטרדת במקצת, כמי שמנסה להזכר במשהו שפרח מזכרונו.

"זהו, שלדעתה של נור תירוש מדבר בשיר על השואה הקטנה," אמרה שולמית במבט שלא ניתן לפענוח.

"אני לא מבינה," אמר מיכל. "זה נכתב לפני, לא? אז מה, את אומרת שהוא חזה את העתיד?"

"ואם תשכח ירושלים?" ציטטה נור. היא חשה מחנק בגרונה, והאוירה בחדר השתנתה, הפכה לקשובה, כמעט מתוחה. "העיר בנויה על אלפיים שנה של חרא ומתים, טרויה של / חורבן קדוש, בת ממזרה לרבות דתות / העובדות את המוות." האוכל המתין בצלחות. "אני מניח למתים לקבור את המתים בערמות / גדולות של עפר / מניח את החיים לדאוג אדם לעצמו. / בשינה ובמוות דומים כולם, / איש איש ומותו היחודי נעלמים באקציה סופית אל / אפלת הזכרון."

היא נשתתקה, שיחקה עם המזלג שלה בעצבנות.

"תמשיכי," מיכל אמרה. היא אחזה בידה של שירי כמו מגן. "בבקשה."

"אני לא מבינה," קרן אמרה. "זה שהוא כותב ככה על ירושלים לא אומר..." היא הפנתה את ראשה לשולמית, שישבה בראש השולחן, כמו בבקשת עזרה.

"הוא כתב יותר מזה," שולמית אמרה. "אני לא זוכרת איך זה הולך, נור...?"

נור הניחה את המזלג במאמץ על השולחן. "תנו לשמש לעלות," היא ציטטה, חשה עכשיו בזיעה למרות הרוח הקרירה שנשבה מהים, "לפצצות האטום לנשור בשלל מרהיב של פטריות כליון, / לבוקר להאיר על עולם חדש, מופלא, / לנשורת הגרעינית להתפזר כמו ים של שיבולים." היא קיפצה מספר שורות ואמרה, בשקט, "תנו לנו לדעוך כמו גפרור מאושר שבער והצית לבבות."

"השואה הקטנה לא היתה גרעינית," אדי אמר. "אבל אני מבין למה את מתכוונת. הוא כתב כאילו האחד הוא תוצר של האחר. כאילו ששואה כלשהי חייבת, אפילו צריכה להתרחש."

נור נדה בלי מילים, אסירת תודה לו על הבנתו. שירי חייכה לפתע. "תנו לשמש לעלות," היא אמרה, "שיר השלום, נכון?"

"כן," שולמית אמרה, "והשורה האחרונה היא מסנש. אמרתי שהוא אהב לצטט." היא התמתחה במושבה והחלה להגיש מזון. "קרן, תקפיצי את הסלט, בסדר? תאכלו, תאכלו, לפני שזה מתקרר."

#

נור ואדי עמדו על המרפסת והביטו על אורות העיר. קולות שיחה ותנועה ופיסות מתחרות של מוזיקה עלו מלמטה.

"כל הארוחה משהו הטריד אותי," אדי אמר. "כאילו שכבר נתקלתי בשם הזה פעם. ליאור תירוש. אין לי מושג איך, זה לא שאני קורא הרבה שירה, שלא להגיד בעברית, אבל אני יודע שנתקלתי בו איפשהו."

הוא השתתק והביט על הנוף. "זה אחרת בחלל," הוא אמר לפתע. "בנקודת הביניים בין הארץ למאדים יש יומיים של חוסר משקל, ואז אפשר לצוף בשקט מושלם ולהסתכל על היקום כולו. זה יכול לשנות לאנשים את נקודת המבט." הוא צחק לפתע. "למרות שרובנו נשארים אותו דבר, לא משנה אם אנחנו בחלל או לא."

נור, שאהבה את האוכל וחשה טוב בהרבה כאשר הדיון עבר מעבודתה לנושאים אחרים, הסתכלה אל מרגלות הכרמל ואמרה, "הדברים לא רעים גם כאן."

אדי צחק. "תירוש שלך, הוא לא נשמע שמח ממה שציטטת."

"היה לו אכפת," נור אמרה. "זה מה שאני אוהבת לגביו. השירה לפעמים כושלת, לפעמים הוא לא מצליח להגיד בדיוק את מה שהוא רוצה. אבל אכפת לו. חוץ מזה," היא משכה בכתפיה וחייכה, "מכל הטיולים והמריחואנה שהוא כותב עליהם, נשמע לי שהוא גם לא סבל במיוחד."

היא ניסתה לא להתיחס להערתו של אדי על כך שהוא הכיר את שמו של תירוש. לא רצתה להתאכזב מוקדם כל כך במסעה; אבל היא חשה בשורשים של התרגשות מתעוררים בלבה.

"אם אני אזכר," אדי אמר, "אני אתקשר מיד ואגיד לך."

נור הרימה את כוס היין שלה כמו בברכה, ואדי הרים את מיץ הענבים שלו כנגדה.

"מיר, דרוז'בה," הוא אמר.

"לחיים," אמרה נור, ושניהם צחקו.

#

אדי התקשר כשנור ושולמית ישבו עם הקפה בבוקר.

"נזכרתי," הוא אמר בנצחון. "ידעתי שהכרתי את השם מאיפשהו."

"מאיפה?" שאלה נור. היא חשה שלווה; מאז ליל האתמול היא היתה משוכנעת בלבה שהקשר יבוא, ועכשיו לא הופתעה.

אדי נשמע נבוך לפתע. "תראי, יש לי חבר שידע הרבה יותר ממני. דיברתי איתו והוא ישמח לפגוש אותך." הוא מסר לה את הכתובת, ברחוב החלוץ.

"תודה," אמרה נור, פונה לשולמית בשאלה. שולמית משכה בכתפיה ולחשה, "אין לי מושג."

אדי ניתק – בחיפזון, נור חשבה – והיא קמה והניחה את הקפה על השולחן. לא היה טעם לחכות; היא החליטה לצאת מיד לפגוש את חברו המסתורי של אדי.

שולמית איחלה לה הצלחה ונתנה לה מפה של הכרמלית; ותוך זמן קצר עזבה נור את הדירה והלכה ברגל אל התחנה הקרובה. היא מצאה את דרכה לתחנת רחוב החלוץ, ושם, מוקפת בריחות של פלאפל מטוגן, שווארמה וחצילים קלויים שעוררו בה רעב פתאומי, הלכה במעלה הרחוב בחיפוש אחר הכתובת, שהתגלתה לבסוף כדירה מעל חנות ספרים אפלולית שנראתה כאילו לא נפתחה מעולם.

היא צלצלה בפעמון. "מר כץ?"

היא חיכתה, שמעה צעדים איטיים במורד מדרגות נסתרות.

הדלת נפתחה באטיות.

מר כץ היה נמוך קומה, בעל שיער כסוף לארשת כבודה, כשל מרצה בעל ותק.

"נור?" הוא לא חיכה לתשובה, החל לטפס במעלה המדרגות. נור הביטה בגבו של מר כץ מתרחק באטיות מכאיבה. כמו שאמרו בשכונה... נו. היא משכה בכתפיה וחייכה לעצמה ועלתה במדרגות בעקבותיו.

"תה? קפה?"

דירתו של מר כץ היתה מסגד לספרים. ספרים עתיקים נחבאו בארונות זכוכית, ספרים נערמו על הרצפה ביניהם, ישבו בארגזים, קרצו מאחורי עציצים, נחו על אדן החלון; ועל הקירות... כרזות מצהיבות של מפלצות וחלליות, ג'ינים וברבריות לוחמות, יצורים משונים ונופים של עולמות אחרים, מוזרים...

"מר כץ?" נור לא ידעה מה להגיד. "אתה לא אספן של שירה, נכון?"

"שירה?" מר כץ הסתובב עם פניו אליה. "שירה?" היד שאחזה בכפית הקפה רעדה. "יקירתי, לא קראתי שירה מאז שהכריחו אותי בגיל שמונה לדקלם את 'קן לציפור' בפני כל הכיתה. לא, גברת חוסייני," הוא התמתח עד גבול יכולתו –

"אני אוסף מדע בדיוני."

#

"אני לא מבינה," אמרה נור. הם ישבו בצדו של שולחן גדוש ספרים ושתו קפה. נור כרסמה עוגיה. "אדי אמר שאתה תדע על ליאור תירוש."

"ליאור תירוש," אמר מר כץ בהתרגשות. "כמובן. את אומרת שהוא כתב גם שירה? מעניין. מעניין מאד. אני שמח מאד לפגוש אדם אחר שמתעניין בתירוש. מרתק."

"אתה אומר שהוא כתב מדע בדיוני?" שאלה נור. היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות; היא לא ידעה למה היא ציפתה, אבל... היא סרבה להודות בפני עצמה שהיא מאוכזבת.

מר כץ הושיט יד אל מתחת לשולחן וחזר עם כתב עת עתיק יומין אותו הוא הניח בפני נור בעדינות. "גרוטסקה מספר ארבעים-ושמונה," הוא אמר בחיבה, "המגזין בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר בהסטוריה של המדע הבדיוני בישראל." הוא אמר זאת בחשיבות השמורה למרצים על תקופת ההשכלה או יוון הקדומה. "היחיד שיצא גם לפני וגם אחרי. שישים ואחד גליונות, תערובת של תרגומים וסיפורים מקוריים." הוא חייך, ספק לעצמו. "וכמובן, סיפוריו של תירוש."

נור פתחה את דפי הגליון. תוכן הענינים כלל, בין שמות של סיפורים כמו "מלחמה באפס כבידה", "אנשי הזאב של תל חנן" ו"אבירי התשוקה של הכוכב הסגול" (שאליו, היא ראתה, צורף איור מפורט), סיפור בשם "במקום בו המים נפגשים" ולידו, באותיות קטנות, שם המחבר: ליאור תירוש.

נור חשה סחרחורת. עד עתה היא כמעט ציפתה לגלות שנפלה טעות כלשהי, שהיו שני אנשים שנקראו ליאור תירוש, ושדובר פשוט בתירוש הלא נכון. אך היא זיהתה את שם הסיפור כשורה משירו של טי.אס. אליוט, "מארינה". בידיים שהפכו פתאום לחמדניות היא הפכה את הדפים עד שהגיעה לסיפור. היא קראה את הסיפור, הקפה מתקרר לצדה, עוגיה בודדת שטה על פני המים.

הסיפור עסק בפושע נמלט, רוצח, שמגיע בחללית למערכת שמש בה, בחגורת אסטרואידים ענקית סביב השמש, גר גזע של יצורים דמויי דבורים. מלכתם של החייזרים היא טלפתית, ובשיחותיה עם הגיבור היא מתגלה לו לא כשליטה אלא כשפחת מין שתפקידה היחיד הוא להפיק צאצאים. הגיבור האנושי והמלכה החייזרית מתאהבים ומנסים להמלט. הם נכשלים, והגיבור נותר, כעונש, שרוי בשינה תמידית על גבי אסטרואיד נודד; נגזר עליו להפגש עם אהובתו בחלומותיו בלבד, במקום בו, כמו שאליוט כתב, המים נפגשים.

נור גילתה שגרונה צרוד. "כמה סיפורים הוא כתב?" היא לחשה.

"אף פעם לא ספרתי," אמר מר כץ בהתנצלות. "הוא מופיע בערך בחצי מהגליונות של גרוטסקה, בכל הגליונות של סורקים באפלה ושל עלילותיו החדשות של קפטן יונו, באחד או שניים מהגליונות של המימד העשירי ושל מסעות בחלל ובזמן... אני חושש שתצטרכי לעבור עליהם אחד אחד. כדאי גם לבדוק את המגזינים האחרים, והיו גם כמה אנתולוגיות מקוריות." הוא קם. "הדירה לרשותך," הוא אמר. "אני צריך ללכת לפתוח את החנות. אם לא תהיה לי ברירה אני אפילו אמכור משהו."

הוא חייך, איחל לה בהצלחה, ופנה אל המדרגות.

נור נותרה לבדה בדירה, מוקפת בספרים כמו בחומה.

#

היא לא ידעה מה היא חיפשה. רמז למעשיו של תירוש, אולי, שנדמה כי נטש את כתיבת השירה לאחר צאת ספרו הראשון ופנה במקום זאת לכתיבת סיפורים שמצאו את מקומם רק בין דפיהם המצהיבים של כתבי עת למדע בדיוני ולפנטסיה. חבר לשעבר ניסה לענין אותה במדע בדיוני פעם, ונתן לה לקרוא את סדרת אל-קעידה של סופר אמריקאי ששמו היה אסימוב, וגם כמה ספרים מהגל החדש שנוצר במצרים, אבל היא מעולם לה התענינה בספרות הזו; היא העדיפה שירה, ואוטוביוגרפיות.

תירוש, היא גילתה, אכן היה פורה. סיפוריו שבו שוב ושוב לאותם נושאים בהם עסקה שירתו, ואם לא תיעד את המקומות שבהם היה הרי שתיעד מקומות שהתקימו בדמיונו. הוא חזר ושב לטבע האדם, למלחמה ושלום, התמכרות וכאב, אלֹהים ודת, הצורך באמונה ובכפרה.

היא הזיזה את כסאה מצל לצל, עוקבת אחר תנועת השמש בשמים, וקראה. מדי פעם היא הכינה לעצמה כוס קפה, ולגמה ממנו בשקיקה. וקראה. שעות עברו, ואיתן חלף היום.

החדר כבר כמעט והחשיך, וגשם החל לרדת בחוץ, כאשר היא מצאה את הסיפור.

היא הדליקה את האור. וקראה.

#

הוא הופיע בגליון שלוש-עשרה של גרוטסקה, ונקרא, בפשטות, "שירה".

בסיפור, קראה נור, אשה נוסעת על פני המזרח התיכון, משוללת מנוחה או כיוון. בחנות ספרי יד שניה בדמשק היא מוצאת ספר שירה ישן בעברית ששמו "שאריות מאלהים". השירים מעוררים בה משהו רדום שהיא לא מבינה, ובהחלטה של רגע היא יוצאת למסע ברכבת לעבר ישראל. שואה כלשהי התרחשה בעבר בישראל; תירוש נמנע מלתאר אותה בפרטים, אך רמז שירושלים לא התקיימה יותר, ושאופן השמדתה ועוצמת הכאב הביאו תוך מספר שנים לשלום של קורבנות משותפים, יצרו בדרך זו מזרח תיכון חדש שאבל יחדיו על ירושלים.

בסיפור, הגיבורה מגיעה לחיפה – לה קרא תירוש "עיר התחליף" – ובלילה חשוך ומשולל ירח פוגשת גבר זר שהיה אולי מחבר ספר השירים שהיא מצאה. הם מבלים יחדיו את הלילה, ובבוקר המאהב המסתורי נעלם. הסוף הושאר מעורפל בכוונה, נגמר כפי שהתחיל, בתחנת הרכבת בתחילתו – או שמא בסופו – של מסע, מותיר יותר שאלות מתשובות.

נור חשה את עצמה נעלמת לתוך אותה ישות בדיונית של תירוש, וניערה את עצמה במאמץ. הגליון נשמט מידיה והיא קמה ממושבה בתחושה שלו נשאלה לא היתה יכולה לתאר. היא חשה בצורך להיות בחוץ, לנשום את האויר הצח, להזכיר לעצמה מה מציאות ומה דמיון בלבד.

מילותיו של תירוש עלו במוחה כמו זימון. היא חשבה על המבוך שהוא יצר למענה, על המסלול בו היא הילכה... הלכה לאיבוד? ברחבי הזמן הסובייקטיבי שלך, כתב תירוש, כמו תייר במבוך של דדלוס, אני מתבלבל. עדיין מוקסם, מסתכל לכל הכיוונים. עוד לא יודע שהחוט חסר. ושאת בנויה אל תוך המבוך, ושאין בו פתחים או יציאות.

כמו בתגובה למשקל המילים בראשה, צעדים קלים נשמעו במעלה המדרגות והיא הביטה לעבר הדלת בהקלה, מצפה לפניו הצבוטות של מר כץ. היא עמדה לקרוא בשמו.

אך הפנים שהופיעו בדלת הפתוחה לא היו פניו של מר כץ. הגבר שעמד בפתח הדלת היה בעל גובה ממוצע ושיער שחור ומתולתל שהחל לסגת ממצחו. היה לו חיוך נעים, והוא הביט בה לרגע ארוך במבט שגרם לה להסמיק פתאום.

"קראת?" הוא שאל.

השאלה, אותה ניתן לפרש בכל כך הרבה דרכים, גרמה לה לחייך.

הוא הביט בה וחייך בחזרה. קמטים החלו להצטבר בשולי עיניו, אך העיניים עצמן היו בהירות והביטו בה לאורך זמן. בהחלטה של רגע היא קמה ונעה לעברו, ומשכה אותו אל תוך החדר דרך הדלת הפתוחה. נור, היא לחשה לעצמה. מה את עושה?

אך בלבה היא ידעה שהדרך היחידה אל מחוץ למבוך היא להלך בו, עד סופו.

"ונוס עולה מהים," הוא אמר, ורכן לעברה. "מושלמת כמו בכל פעם שהיא מתגלה / נולדת מחדש לתוך תמונה ישנה." הוא כרע לצדה של נור ואחז בידה. "היא מביאה איתה ריח של מלח," לחש, החיוך נסוג לשולי שפתיו, "של אניות טבועות ושל זמן עתיק / ונוס קוראת בשפות זרות / קריאות שנהירות רק לה."

"היא מביאה איתה דברים רבים," לחשה נור, מילות השיר עולות במוחה. "אך בעיקר זכרונות / אין דבר, היא תאחז, תרגיע, תלטף..." היא השתתקה, מביטה בעיני הגבר הזר שמולה.

פניו היו קרובים אל פניה. נשימתו היתה חמה, והיה לו ריח של אפטר שייב, וקצת של זיעה. "השעונים נעים לאט יותר הלילה," הוא אמר.

"מי...?" נור אמרה. היא לא ידעה מה להגיד, מה לשאול. היא הסתכלה אל תוך עיניו; היו לו ריסים ארוכים ועיניים ספק ירוקות ספק חומות. הוא הניע בראשו; "לא" בלי מילים.

"מה את מלמדת אותי," הוא אמר אל תוך פניה, שפתיו קרובות, היא כמעט היתה יכולה לחוש בהן, "לאחוז ידיים בתוך קהל אנשים / קולך בחושך כנגד גופי, טיבן / של מחשבות שהן חולפות, אינני / יכול להנציח אותך, בשיר או / סיפור או תמונה / או זכרון / שכן טיבו לחלוף להתעמעם לכבות..."

"ולבסוף לשכוח אותך," לחשה נור." אולי היצירה הקרויה סינסתזיה, שבה החושים מתערבבים ומתמזגים, וצליל נעשה תנועה נעשה טעם/ניחוח נעשה מגע/מראה," היא רכנה קרוב אליו, לא מסירה את עיניה מפניו. "כל הדברים שהיו צריכים להאמר נאמרו."

"ובלבול חושים, אמרת," הוא לחש, ורכן לנשק אותה, "הוא הגיהנום היפה ביותר..."

נור טעמה את שפתיו. היא אחזה בו, העבירה את אצבעותיה בשערו. היא הפשיטה אותו באטיות, עוצרת לנשום אליה את גופו, לטעום את עורו העירום; לשמור אותו אליה.

"אני מנסה להסביר לעצמי את תנועת הירח במים," הוא דיבר אל תוך כתפה והיא רעדה ומשכה בחולצתו, "בחושך היה לפטמותיך צבע כהה, ולשפתיך טעם בהיר." הוא נישק את צוורה באטיות. "בחוץ ירד הגשם, ובתנועת ההתערטלות שלך היתה תנועת הירח במים, עיניך טבעו בלהבה."

נור אחזה בו. "בלי מילים," היא אמרה.

הוא חייך, והם התנשקו. "בלי מילים," הוא הסכים. הגשם נקש על החלון.

#

וכבר, השתקפותך דוהה.

דמותך (נשברת בחלונות הראווה, במזרקות,

בסיין) נעלמת. אותו הירח מאיר על שנינו בשני

מקומות שונים.

שמך חסר מכל מדריכי הטלפונים.

#

היא התעוררה בחדר האורחים של שולמית. השמש זרחה מהחלון, ונור חשה פתאום כאילו התעוררה מחלום ארוך; חלום שנמשך חודשים ושנים.

למרגלות המיטה היה העותק המרופט שלה של "שירים מאלהים". היא לקחה אותו בידיה ופתחה את השער.

בכתב יד לא ברור היה כתוב, "תמיד תהיה לנו חיפה". היא צחקה והשליכה את הספר על המיטה.

בסלון, שולמית קיבלה אותה בפנים תמהות וכוס קפה.

"נו, מצאת את הבחור שלך בסוף?" היא שאלה.

נור חייכה. "אולי פשוט הפסקתי לחפש," אמרה.

#

"הבוקר עולה," כתב תירוש. "עוד תחנת רכבת." נור עמדה ברציף לדמשק, המזוודה כמו כלבלב נאמן למרגלותיה.

הרכבת הגיע לתחנה והדלתות נפתחו. נור עלתה אל הרכבת והתישבה ליד החלון, וחיכתה למסעה שיתחיל.



Lavie Tidhar is the author of the Jerwood Fiction Uncovered Prize winning and Premio Roma nominee A Man Lies Dreaming (2014), the World Fantasy Award winning Osama (2011) and of the critically-acclaimed and Seiun Award nominated The Violent Century (2013). His latest novel is Central Station (2016). He is the author of many other novels, novellas and short stories.
No comments yet. Be the first!

Leave a Reply