He turned his gaze to the sculpted figures above the building’s entrance—mutilated and broken segments of human bodies—but no matter where he looked the dream was still inside him, he couldn’t get rid of it, it was like an aftertaste or a bright light burned into your eye, leaving behind a dark spot in your field of vision.

Nur remembered a paragraph from one of Tirosh's poems, from the single book he published, two years before the twentieth century came to an end: "The morning rises: another train station…"

.This story was originally published on the Israeli SFF Society website נור נזכרה בבית אחד משיר של תירוש, מהספר היחיד שהוא פרסם, שנתיים לפני סוף המאה העשרים: "הבוקר עולה; עוד תחנת רכבת. השמיים בכחול כהה ופנסי הרחוב דולקים; אנשים, כמו תיבות טבועות של אוצרות עתיקים, יושבים במצולותיהם. מוקדם מדי להתחיל בפעולות חילוץ: לשעה קלה, לפני שהשמש תזרח, אנחנו לבד." היא לא אהבה את הדימוי, לא מצאה בו את המקוריות הדרושה כדי להפוך את השיר למשהו מעבר למשני, אבל עדיין... היא חשבה עליו עכשיו, מכיוון שבדרכו שלו, תירוש תפש, בשיר, מהות מסוימת של מסע. לתחנה היה שם רשמי בו לא נעשה שימוש; עבור תושבי העיר, לפחות, היה לה רק שם אחד, שילוב שגרם למעטים שהגנו על השפה בחירוף נפש להתמרמר בכל פעם מחדש: דמשק-סטנרל.…

Han vände blicken mot de skulpterade gestalterna ovanför ingången, halva människokroppar, stympade och sönderbrutna men vart han än såg fanns drömmen ännu inom honom, han blev inte kvitt den, den var som en eftersmak eller ett skarpt ljus inbränt i ögat efterlämnande en skugga i synfältet.